בית הכנסת במושב החל מהקמתו עם העלייה לקרקע, שימש כנקודת המפגש
השבועי לרבים מחברי המושב. לאחר שבוע עמוס לעייפה בעבודות המשק היה
זה אך משיב נפש להתנתק חלקית ולזמן קצר מעמל ימי השבוע, להתלבש
במיטב מחלצות החברים (רבים לבשו חליפות וחבשו מגבעות בשנים
הראשונות) ולשקוע בתפילה, בשיחות, בדיונים/ויכוחים פוליטיים ועוד כיוצא
באלה. קירות בית הכנסת היו עדים לשמחות חברי המושב ולחילופין לעצב על
רבים מקרובי משפחות המייסדים המופיעים על לוחות הזיכרון, שלא זכו להגיע
לחוף מבטחים ואשר חייהם נלקחו מהם על ידי הצורר הנאצי. בחגים בהם
נאמרה תפילת יזכור פקדו את בית הכנסת רוב חברי וחברות המושב ובכי
נשמע מכל עבר. בימים הנוראים הוזמנו חזנים מבחוץ כתגבורת לחזן הקבוע
חבר המושב. בבית הכנסת ניתן שם לבת שזה עתה נולדה , בר מצווה זימר את
ההפטרה ושם נחוגה, שמחת חתן וכלה כשהחתן עלה לתורה בשבת חתן.

מבנה בית הספר הוקם בתקופת המנדט הבריטי על ידי הבריטים לטובת ילדי
הכפר המקומיים. במבנה בצורת ר' היו 8 כיתות לימוד ובתווך חדר קטן
ששימש כחדר מורים.
עם הקמת המושב, העלייה לקרקע בט"ו בשבט תש"ט, הוסב חלקו של המבנה
ושימש כבית כנסת וחלקו האחר שימש כבית הספר לילדי המושב, מחמת
מצוקה במורים למדו לעיתים באותה כיתה 2 שנתונים.
כך עד הקמת בתי הספר האזוריים אליהם בראשית בסוף שנות החמישישים,
עברואליהם עברו ללמוד ילדי המושב.
בשעות הלימודים היווה בית הספר מרכז החיים והפעילות של ילדי המושב.
פינוי חדרי הלימוד איפשר שימוש בחדרים אחדים לצרכים משקיים כך הוסב
חלקו למחסן אספקה ממנו נטלו חברי המושב את המזון, שקי התערובת להזנת
הבקר והעופות במשקיהם ושקי דשן לפיזור בשטחים החקלאיים.
ברבות הימים עבר המבנה כולו שיפוץ ומתיחה. בית הכנסת עבר לאגף
המזרחי והחלק האחר הוסב לשמש כבית עם ומועדון שניהם נחנכו ברוב עם
בשנת 1965.
כדי לבטא את ההפרדה בין שני השימושים נהרס החלק המחבר – הוא החדר
ששימש במקור כחדר מורים.
בית העם, המועדון ובית הכנסת ממשיכים לשמש את תושבי המושב מאז ועד
בכלל. היום.

עם העלייה לקרקע בט"ו בשבט תש"ט, בתי האבן הראשונים במושב שופצו
ואיכלוס הבתים החל מיד. אספקת המים למושב הייתה במכליות והיו גם מספר
בארות מים פעילות. לעומת זאת, לתאורת הבתים השתמשו בפנסי רוח מסוג
לוקס. התקנת גנרטור לאספקת חשמל לבתי החברים היוותה נקודת מפנה
בשיפור תנאי החיים במושב.
כמקום משכנו של הגנרטור נבחר מבנה אבן קטן שהותאם להתקנת גנרטור
ביציקת רצפת בטון מוגבהת עם ברגיי עיגון מתאימים. עבודות החיווט החשמלי
במושב בוצעו במקביל. הגנרטור שכלל מנוע דיזל "קמינגס" ענק שמילא את
חלל החדר, הובא למקום בשנת 1951 ברוב פאר והדר והותקן במקומו אחר
כבוד. לאחר שכל החיבורים הושלמו ומיכל הדלק מולא, הגיע רגע האמת... ואז
הוכנס האביזר בו הייתה תלויה אספקת החשמל – המנואלה. את הגנרטור ניתן
היה להתניע אך ורק בעזרת המנואלה. לאחר שהגנרטור הותנע ונורת החשמל
בתוך המבנה אכן נדלקה נשמע קול קורא "ויהי אור" והשמחה במושב הייתה
רבה ... וכך סיפק הגנרטור לחברי המושב הרבה רעש ומעט חשמל למספר
שעות מצומצם מידי ערב עד לחיבור המושב ב- 1956 לרשת החשמל הארצית
מיסודו של פנחס רוטנברג, אז פסקה התלות בגנרטור ז"ל.

שממנו ינוהלו ענייני המושב. בתחילה כמושב שיתופי וכעבור כעשרה חודשים
לאחר דיונים סוערים פורק השיתוף והמושב הפך למושב עובדים.
"המשרד" (הלוא הוא המזכירות), הוא מבנה שהוקם בתקופת המנדט הבריטי
בארץ, היה המקום אשר בו ישבו במהלך היום מנהל החשבונות ומזכיר המושב,
ובערבים התכנסו בו חברי הוועד (שנבחר מידי שנה), וחרצו עניינים הרי גורל
הקשורים להווה ולעתיד המושב. מכאן נוהל הקשר עם גורמי חוץ, המוסדות
המיישבים, משרדי הממשלה, ,תנועת המושבים וארגון הקניות.
כאן נקבע כמה אשראי לניהול המשק יקבל כל חבר, כאן הוקצו לכל משפחה
ה"בונים" (שטרי הכסף הצהובים שאיתם ניתן היה לרכוש את צרכי הבית
בצרכניה), כאן נקבעו גבולות החלקה של כל חבר מושב, כאן גבו מיסים ואגרות
וכאן גם תוכננה הרחבת המושב. כאן גם המקום בו נספרו הקולות בבחירות
הארציות לכנסת.
מבנה המזכירות נמצא במרכז המושב, סמוך למחלבה שהייתה המקום אליו
הגיעו החברים פעמיים בכל יום. המזכירות הייתה הלב הפועם של המושב, ולא
פעם הדיונים כאן הפכו לויכוחים לוהטים שנשמעו בכל המושב.
היום ממוקם במקום משרד האגודה החקלאית.

מאפיית כרם מהר"ל אשר תופעלה על ידי אבי, האופמן חיים, האופה המיתולוגי של המושב.
במאפייה היה פיר עמוק ששימש כעמדת האופה מול התנור שהיה עמוק ומחופה באבני שמוט. חימום התנור נעשה ע"י ברנר עם להבת אש. במבנה היה מחסן לאחסון שקי הקמח וכילדים נהגנו לקפוץ ולדלג ולשחק תופסת מעל השקים.
בחלל הגדול של האפייה היו שולחנות עבודה מעץ ושני מערבלי בצק גדולים. במהלך השבוע נאפו לחמים ובימי שישי חלות לשבת.
הלחמים והחלות מצאו את דרכם לשולחנות תושבי המושב דרך הצרכנייה. בנוסף, בכל בוקר הועמסו עגלות רתומות לסוסים בלחמים ויצאו לשאר הצרכניות במושבי הסביבה. לכל צרכנייה הייתה חבית אליה הכנסנו את הלחמים או החלות
בסופי שבוע המאפיה הפכה לסוג של מרכז קהילתי. בימי חמישי אחר הצהריים הגיעו נשות המושב עם מצרכים לאפיה עוגות שמרים לשבת. הן עמדו אחת ליד השנייה לאורך השולחנות וניצלו את הזמן ללישת הבצק אבל גם לעדכון על הנעשה ולקצת ריכולים.
בימי חמישי בערב כל המשפחה גוייסה, אמא, צביקה אחי ומדי פעם בת שבע השכנה וחברת ילדות הצטרפה לשימון התבניות של החלות לשבת. את החלות שנכנסו לתבניות הבריש צביקה בביצה ואחריו תפקידנו היה להצמיד פתקית "מאפיית כרם מהר"ל" על כל חלה.
בימי שישי בצהריים כל משפחה שלחה סיר חמין עם סימן הזיהוי שלה. סירי החמין הוכנסו למשך כל הלילה ובשבת לפני הצהריים ריח המאפים התחלף בריח צלי בשר. אבא היה נכנס למאפייה, מוציא את הסירים מהתנור ושם על שולחן העבודה. אחרי התפילה בבית הכנסת נשלח נציג מכל משפחה לקחת את הסיר המשפחתי שלו. אנחנו, הילדים צביקה, בת שבע ואני שמרנו על החמין. התפקיד שלקחתי על עצמי היה בקרת איכות, העזתי לטעום מכמה סירים ואם להיות כנים, סיר החמין במכסה הכחול של משפחת רייזמן היה הכי טעים.
מאז ועד היום כל פעם שאני עובר ליד מאפייה ריחות המאפים מעוררים בי זיכרונות וגעגוע לילדות.

גיולה, בשמו המלא גרשון קליין או איך שאני קראתי לו אבא, עסק במסחר באירופה טרם עלייתו לישראל, לכן הוא נתבקש להקים את הצרכנייה במושב הקטן על הכרמל.
גרנו בבית הסמוך לצרכנייה בכרם מהר"ל הצעירה של תחילת שנות החמישים.
התנאים, באותם הימים, היו לא פשוטים: הניתוק ממרכזי המסחר והיעדר אמצעי תחבורה מספיקים, יחד עם הקושי להשיג מוצרים הצריכו תושייה וכשר אלתור.
גיולה, בכישרונו יצר קשרים עם המשביר לצרכן וספקים אחרים בחיפה וכן בזיכרון יעקב ובחדרה ודאג להביא כל סחורה אפשרית לצרכנייה במושב. שקי סחורה מסוגים שונים נאגרו בצרכנייה ולעתים גם בבית שהפך למחסן בעת הצורך.
הוא נסע תכופות באוטובוס שיצא בבקר לחיפה, קו 125 שהגיע פעמיים ביום. לאחר שהגיע לעיר קנה מוצרים טריים וסחב את כולם באוטובוס העירוני וישב להמתין בתחנה המרכזית הישנה לאותו הקו שיחזיר אותו אחר הצהריים למושב, הפעם עם הסחורה שקנה.
בזמן נסיעותיו, נרתמה אמי מרים (מנצי) לעבוד בצרכנייה. למרות הקשיים, היו תמיד מוצרים זמינים מכל הסוגים, יבשים וטריים כאחד. העובדה שלכל חברי המושב היה דבר משותף ואיתן, הצורך באספקה של אוכל, הפכה הצרכנייה גם למקום מפגש בו באים לקנות אבל גם להיפגש, להתעדכן ולהיות ביחד.
אבי שהיה ידוע בשנינותו, בחוש ההומור שלו, בטוב לבו ובידע הרב שלו בתחומים רבים, השקיע מאמצים רבים כדי שאנשי המושב יוכלו לקבל כל מה שניתן. הוא התחבב על אנשי המושב ובלא משים הפך המקום למעין מרכז או מועדון חברתי.
עד היום עומדת הצרכנייה במקומה ואנשי המושב נהנים משירותיה. גלגולים רבים וידיים רבות עברה הצרכנייה מאז שנות החמישים, מאחורי הדלפק לא עומדים מנצי וגיולה אבל המורשת שלהם נשמרת באדיקות. הצרכנייה שלהם היא עדיין הלב הפועם של המושב ואנשים באים גם לקנות בה מוצרים אבל גם להתעדכן, לדרוש בשלומם ולהיות ביחד עם אנשי המושב, חדשים וותיקים, צעירים ומבוגרים, כולם יחד.

שיעור הנגינה אצל טונצ'ה (גולדה) רדא מחייב את התלמיד להתרכז. אקורד לא נכון או תו לא במקום יזכה אותי בגערה מהמורה. שיטת הלימוד שלה כללה קשיחות ואם זה לא עזר אז פחד והרתעה סייעו להתרכז יותר כי אם לא, הוריי הנגן היו מקבלים נזיפה.
בצעירותה, הייתה גולדה נערה טמירה, נאה, מוכשרת ומוסיקלית. הוריה עשו מאמצי על לאפשר לה לימודים באקדמיה למוסיקה בווינה, ערש התרבות. העתיד נראה ורוד. כרם מהר"ל לא הופיע בשום תוכנית עתידית.
הצלילים שהפקתי החלו מחלילית שכולנו למדנו, בין אם רצינו ובין אם לא. הטובים שבנינו, אלו שהצטיינו על החלילית והוריהם יכלו להרשות לעצמם, התקדמו לאקורדיון אדום בוהק. המלודיות היו קלאסיות, שירים ישראלים טונצ'ה לא הכירה. בחדרה, במקום של כבוד ניצב הפסנתר המיוחל שמעטים מאיתנו זכינו לגעת בקלידיו, כשמעליו מטרונום שדפק קצב בתנועה מהפנטת שמאלה וימינה, ולידו פסל ראשו של בטהובן מביט עלינו במבט קשוח כמו המורה גולדה.
קונצרט סוף השנה היה האירוע התרבותי המרכזי של המושב על מרפסת ביתה של גולדה רדא. כל ההורים התכנסו לשמוע את ילדיהם המוכשרים מנפחים ומקישים על קלידי האקורדיון, נושפים לתוך החלילית ומוציאים בדיוק את הצלילים אליהם טונצ'ה התכוונה.
בנוסף לתלמידיה המוכשרים (חלקם יותר וחלקם פחות) לימדה גברת רדא בקונסרבטוריון בחדרה לשם לקחה להופעה את כוכבי כרם מהר"ל, עזרה וחנה וינברגר ורינה איזמן.
לשיעורי הפסנתר של גברת רדא לא היה מתחרה במושב כרם מהר"ל אבל למשחקי הקלפים ששוחקו בבית משפחת שכטה-רדא היה מתחרה ישיר, בית הכנסת. מדי שבת בשבת לאחר התפילה צעדה נבחרת הקלפנים מבית התפילה ישר אל המרפסת בבית שכטה רדה. וכאן המקום לאמר שקדושת בית הכנסת מעולם לא הפריעה לנבחרת להתפלל עם מרשרשים בכיסים ואולי אף לבקש ברכה ממרומים. שכטה האפיקורס נהנה לעקוץ את החבורה ולהעיר שאולי כדאי שכיס החולצה יהיה פחות שקוף.
לעיתים, חלק מבאי בית הכנסת בירכו את ברכת אבינו מלכנו אבל העדיפו לבקש ממחלק הקלפים את מלכנו הקלף. דבר שעורר את חמתם של חברי בית הכנסת ולא אחת עלה לדיון בפרלמנטים המושביים שהתחרות לא ראויה.
אבל עולם כמנהגו נהג והשבת המשולבת נמשכה עוד שנים רבות.